נדחה ערעור כנגד חוסר סמכות עניינית של ביה"ד הרבני לדון בתביעה לפירוק שיתוף ומזונות

1.         ערעור על פסק דינו של בית משפט לענייני משפחה בבאר שבע (כב' השופט ג. אמוראי), לפיו הסמכות לדון בענייני פירוק שיתוף, חלוקת רכוש, שמירת זכויות רכושיות בין בני הזוג ומזונות המערערת נתונה לבית הדין הרבני האזורי בבאר שבע.

הצדדים הינם יהודים שהתחתנו בנישואים אזרחיים בשנת 1994 בארה"ב. המשיב הגיש תביעת גירושין בבית הדין הרבני האזורי בבאר שבע נגד המערערת במסגרתה כרך את ענייני הרכוש ומזונות המערערת. האחרונה הגישה תביעה רכושית נגד המשיב לבית משפט לענייני משפחה. בית הדין הרבני האזורי בבאר שבע (להלן: "בית הדין הרבני") החליט שהסמכות בנדון שייכת לו. בית משפט לענייני משפחה קבע בפסק הדין נשוא ערעור זה שתביעת המשיב עומדת במבחן המשולש שנקבע על ידי הפסיקה ועל כן אין הוא הגורם המוסמך לדון בנושאים שתוארו לעיל. עוד קבע בית משפט קמא שדין התביעה להשמע בבית דין הרבני מכוח הנפסק בעניין פלמן (בג"צ 8497/00 א. פייג-פלמן נ' פלמן פ"ד נ"ז (2) 118).

2.         אכן עניין פלמן תומך בתוצאה אליה הגיע בית משפט קמא. כב' השופטת בייניש קבעה שמקום בו בית הדין הרבני או בית המשפט לענייני משפחה אמרו את דברם בסוגיית הסמכות בתיק מסויים, על הערכאה האחרת ליישב את פסיקתה עם  ההכרעה אשר כבר ניתנה, אלא אם כן קיים טעם מיוחד. בטרם יוגדר המונח טעם מיוחד, שהינו בגדר יוצא מן הכלל, נכון יהא להציג את הרציונל לכלל בענין פלמן. עיקרון הכיבוד ההדדי של הערכאות, מחייב מתן משקל של ערכאה אחת כלפי רעותה כאשר האחרונה כבר פסקה בנושא הרגיש של סמכות מקבילה. העיקרון האמור טומן בחובו היבט נוסף של הענין. דרך המלך להשיג על הכרעת בית המשפט או בית הדין הינה באמצעות ערכאת ערעור שנוסדה למטרה זו על פי חוק. מתפקידו של בית הדין הגדול לבחון מלאכת בית הדין האזורי כפי שזה מתפקידו של בית המשפט המחוזי לבחון את מלאכתו של בית משפט לענייני משפחה. עסקינן במסלולים שונים, כל אחד עם כללים משלו. ואף על פי כן ייתכנו מקרים בהם בית המשפט לענייני משפחה או בית הדין האזורי יפסקו בניגוד לפסיקה קודמת בשאלת הסמכות. אך מהאמור עולה שמקרים אלה יהיו חריגים ויתקיימו רק כאשר מדובר בטעות בולטת על פניה כגון החלטה שניתנה בניגוד לכללי הצדק הטבעי או שההחלטה כוללת בתוכה פגם היורד לשורש הסמכות (ראה דברי כב' השופטת בייניש בענין פלמן עמודים 138-139).

3.         ומן הכלל אל יישומו. בעניננו בית הדין הרבני האזורי כתב החלטה מנומקת. הצדדים קיבלו הזדמנות לסכם את טענותיהם בכתב. המערערת מסתייגת מהחלטת בית הדין הרבני בנימוק שההכרעה ניתנה בהרכב חסר. ברם בדיקת הדברים מגלה שההחלטה בסוגיית הסמכות ניתנה על ידי הרכב מלא. נכון הוא שהחלטות מקדמיות שעניינן סדרי דין לא ניתנו על ידי ההרכב המלא, אך אין בכך רבותא בכל הקשור להחלטה המכרעת. בית הדין הרבני האזורי בבאר שבע עשה את מלאכתו נאמנה. בהקשר זה אפנה שוב לדברי כב' השופטת בייניש בעניין פלמן: "ודוק, העובדה כי הערכאה השניה סבורה כי הכרעתה של הערכאה הראשונה בענין הסמכות שגויה, אין בה, כשלעצמה, כדי להיות "טעם מיוחד" להיזקק לשאלת הסמכות באותה הסוגיה" (ראה שם). בית הדין הרבני שקל את הענין והיה מודע למבחנים הרלוונטים. בית הדין הרבני ציין בהחלטתו שהסמכות היא לבית הדין בכפוף להגשת כתב תביעה מתוקן ומפורט של המשיב ביחס לרכוש המשותף של בני הזוג. תוספת זו מטרתה עשיית סדר. בית המשפט לענייני משפחה ציין שהוגש כתב תביעה מתוקן במועד כפי שנדרש.

כאמור אפילו והייתי סבור שבית הדין הרבני טעה, אין די בכך אלא אם מדובר בטעות בולטת מה שאין כן כאן. למעלה מן הצורך אבהיר שלדעתי לא נפלה כל שגגה בהחלטת בית הדין הרבני. המבחן המשולש בסוגיית הסמכות דורש כי תביעת הגירושין תהיה כנה, שהכריכה תהא כנה ושהכריכה תעשה כדין (ראה ע"א 118/80 גבעולי נגד גבעולי פ"ד ל"ד (4) 155). טענתה העיקרית של המערערת הינה שהכריכה לא הייתה כנה. לביסוס טענה זו המערערת מדגישה שהמשיב לא פירט בכתב התביעה את מלוא רכושו למשל חשבונות בנקים סודים. נדמה שהמערערת מעניקה עודף משקל לניסוח כתב התביעה טרם תוקן. כפי שפסק בית המשפט העליון "אין חשיבות של ממש לשאלה כיצד ובאיזו דרך באו לעולם הליכי הכריכה, אם על-ידי ציון הדבר בכתב התביעה ואם במהלך ההתדיינות בפני בית הדין הרבני. כריכה אינה חייבת להיעשות בדרך פורמלית מוגדרת (השוו (בג"ץ 566/81 עמרני נ' בית הדין הרבני הגדול (לא פורסם)). זאת ועוד, גם אם נפל פגם פורמלי בכך שהכריכה לא נעשתה בצורה מפורשת בכתב התביעה, התוצאה של הפגם, בשלב הנוכחי, אינה ביטול הסמכות של בית הדין הרבני (השוו בג"ץ 6334/96 שם, פסקה 11)(דברי כב' הנשיא ברק בבג"ץ 5679/03 פלוני נ' פלוני) . כאן, וכפי שעולה מהחלטת בית משפט קמא תביעת הגירושין כנה, הכריכה כנה ואף עשויה כדין.

4.         כפי שצוין לעיל, בנסיבות הענין די בהחלטת בית הדין האזורי בסוגית הסמכות  כדי לעגן את החלטת בית משפט לעניני משפחה. מכאן אין צורך להביע עמדה בכל הטענות שהוצגו על ידי ב"כ המערערת. לא בכדי קבעו הן בית הדין הרבני והן בית משפט לענייני משפחה שהסמכות במקרה זה מצויה במגרשו של בית הדין.

הערעור נדחה.

המערערת תישא בהוצאות ובשכר טרחת המשיב בערעור זה בסך 6,000 ש"ח להיום.

ניתן היום כ"ה בניסן, תשס"ו (23 באפריל 2006) בהעדר הצדדים.

קלדן: אייל יפרח